רשב״א על חולין ד׳

1 אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה וכו'. פירוש אף דלא כתיבה ואחזיקו בה איכא בינייהו, והוא הדין נמי דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, דלעולם תנא קמא אזיל בתר כתיבה במצוה ואף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו סמכינן עלייהו, ורשב"ג אזיל לעולם בתר חזקה דכל מצות שהחזיקו בה כותיים קאמר, וכן מוכח בגיטין י, א דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים. והוינן בגמרא מני, אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי, אי ר"א אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב"ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא, אלמא משמע דת"ק אזיל בתר כתיבה לעולם, ורשב"ג בתר החזיקו לעולם, והא דאמר לעיל ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא ולא אמרינן ואחזוק ולא אחזוק תנאי היא, משום דמאי דאיצטרכינן מינה למאי דאיירי בה בשמעתין, דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו בהאי לאו בה ומשום דהגרמה ועקור לא כתיבן הוא דמהדרינן לאתויי הני תנאי, ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו נמי פליגי. ויש לי גם כן ללמוד על פירוש זה מסוגיין דהכא, דאם איתא דההיא אוקימתא דלעיל דאוקימנא פלוגתיה בדכתיבא ולא אחזיקו לא קיימא אם כן בדרך וכי תימא הוה ליה למימר לה, דהא ההוא דאמר תנאי היא הוא דקאמר לה, והכין הוה ליה למימר וכי תימא כתיבה ולא אחזיקו בה איכא בינייהו אם החזיקו מיבעי ליה, אלא לאו דלא כתיבה ואחזוק בה איכא בינייהו, ומדלא קאמר הכי וקאמר בדרך פשיטות, משמע דודאי ההיא הוא דאיכא בינייהו אלא דאקשינן אי הכי דהא איכא בינייהו כנ"ל.

2 סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו'. והני רבנן סבירא להו כסברא קמא דרב אחא דאמר בפסחים כט, א אליבא דרבי יהודה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, דיליף שאור דאכילה משאור דראייה מה שאור דראייה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאהדר ביה רב אחא התם, לא מאתקפתא ותיובתא הדר ביה, אלא מסברא דנפשיה הדר ביה, וכתב רש"י ז"ל דאע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה, דהא מיתהני מחמץ דאי לאו דיהיב דידיה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה, אפילו הכי כמה דאפשר למיעבד ביה התירא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס חליפתיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית. ויש אומרים אף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר, ותנן פסחים לא, ב האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי עצים כך כתב רש"י ז"ל. ואם תאמר והרי ערלה שאסורה בהנאה, ותנן בקידושין נו, ב מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, אלמא אף לדידיה חליפי איסור מותרין. ויש לומר דכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהן כהקדש אין חלופיהן אסורים אלא מפני שנראה כנהנה מהן, והלכך למחליפים לבד הן אסורין, אבל לאשה שלא נהנית מן האיסור מותר לגמרי, שאפילו מה שנאסר לבעלים אינו אלא מקנס חכמים. הילכך האשה שאינה נהנית מן האיסור ממילא מקודשת לו בהן: וכתב הרמב"ן ז"ל דאף לבעלים המחליפין דמיהן מותרין, לפי שאינן תופסין את דמיה ואינן בידיהם אלא גזל מכיון שלא היה להם רשות למכרו, וכדגריסנן בירושלמי דקידושין פ"ב ה"ח עלה דההיא דמכרן וקדש בדמיהן ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהם אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה, פירוש לפיכך היא מקודשת במעות, ואלו לפי שאינן דמי הערלה וכלאי הכרם שאינן תופסין אותן באיסור ואינן אלא כגזל ביד מוכר. ומה שהקשה רש"י ז"ל שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל, לא קשיא, דודאי אין להם דמים, שהרי אין יכול למכרן והן עצמן אסורין הן בהנאה ועומדין לישרף, הלכך הרי הן כאילו אינן שלו, ולפיכך האוכלן פטור אפילו מדמי עצים, אלא שאם מכרן שהוא מותר בדמיהן כטעם המפורש בירושלמי שאין תופסין דמיהם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל אישות פ"ה ה"ב. בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל מצאתי ראיה לדברי רש"י ז"ל מההיא דנדרים דאיבעיא להו בפרק השותפין נדרים מז, א קונם פירות עלי מהו בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, שמע מינה דחלופי איסור מותרים, מדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחינן ודילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד, אלמא לדידיה לכתחלה אסור. ונראה לי דמהא ליכא ראיה, דהתם לא מקדש בדמיהן קא מייתי לה אלא ממכרן, והכי פירושו מהו בחילופיהן, כלומר מאי מהו להחליפן וליהנות בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אלמא חילופיהן מותרין, ודחינן ודילמא בדיעבד שעבר ומכר מה שעשה עשוי שאין איסורי הנאה תופסין דמיהן, אבל למכור לכתחלה ולקדש בדמיו את האשה לא, ודכותה הכא אסור. ותדע לך מדפריך בעבודה זרה סב, א גבי שוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, מאי טעמא, אילימא משום דאסור בהנאה שכרו אמאי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואם איתא, מאי קושיא, הא אמרינן התם דלכתחלה אסור ליהנות ממנו, אלא ודאי כיון שמכרן מותרין לו לכתחלה ומקדש בהן את האשה. ומיהו בתוס' תירצו דשכרו אסור, משמע להו בין לדידיה בין לאחריני ביין נסך עצמו מה שאין כן בערלה שמותר לאחריני. וקשיא לי אם כן אמאי קא מייתי ממכרן וקדש בדמיהן דהתם לא תניא בהדיא דלאחריני שרי. ויש לומר דעל כרחך כיון דקתני שהיא מקודשת, משרא שרי לה, דאי לא, במאי מיקדשא.

3 וממאי דילמא ר' שמעון היא וכו'. ואם תאמר לרבי שמעון מה הועיל בתקנת חליפין, דהוא גופיה לרבי שמעון אינו אסור אלא מתקנת חכמים, ודמיו הרי הן כמוהו ואסורין הן לו מקנס חכמים, ולמה טרח ולמה החליף. יש לומר דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים.

4 ומה בדרבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כל שכן. כלומר דאילו ר"ש היא כל שכן דהיא סייעתיה דרבא. וקשיא ליה אם כן למה הוצרכו מעיקרא לפרש טעמן של חכמים אלו משום דאינשהו סברוה דהא מני רבי יהודה היא. ויש לומר דמעיקרא לא דייקינן בלישניה דאיכא לאפלוגי בין לישנא דהחליפו ובין לישנא דמחליפין, אלא קא סלקא דעתך דזה וזה מספק מחליפין אמרו, ולפיכך לא הוי סייעתא, אלא אם כן נאמר דר"י היא דאפילו בדאורייתא נסמוך אטעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. אי נמי יש לומר דרבותא קאמר, דאפילו סברוה דרבי יהודה היא איכא סייעתא, וכל שכן אי סברי לה דרבי שמעון היא, אלא שהמקשה לא הבין מתחלה כן עד שפירשנו דאי רבי שמעון כל שכן הוא, כן נראה לי.

5 לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה אלא מומר לעבודה זרה וכדרב ענן אמר שמואל. קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי ברייתא כרב ענן דאיתותב, לוקמא בישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון ובעומד על גביו, דהא על כרך לצדדין איתני' דאף על גב דמומר לערלות מיירי אפילו בשאין ישראל עומד על גביו כותי ודאי בישראל עומד על גביו היא, ולא הוי סייעתיה כרבא. ויש לומר דהא ליתיה, דאם כן מאי אפילו דטובא עדיף ישראל אוכל נבלות לתיאבון בישראל עומד על גביו מכותי. וא"כ וא"ת אכתי לוקמה באוכל נבלות להכעיס ובישראל עומד על גביו, דהשתא ודאי איכא רבותא, דטפי עדיף כותי מיניה אצל שחיטה, ומיהו בעומד על גביו שחיט לכולי עלמא, דאפילו לרב אחא דאמר בעבודה זרה כו, ב דלהכעיס מין הוא, ותניא לקמן חולין יג, א שחיטת מין לעבודה זרה ובמין ישראל מיירי התם במין לעבודה זרה, כלומר שהוא כומר לע"ז קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל, ועוד דהלכתא כרבינא דמיקל דאמר להכעיס מומר ואיזהו מין מומר לע"ז, וא"כ לכולי עלמא שחיטה בישראל עומד על גביו. ונראה לי דמשום הכי לא אוקמה באוכל נבלות להכעיס, דלכתחלה מיהא אין מוסרין לו, דלא עדיף מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין לכתחלה אפילו באחרים רואין אותם, לפי שהם מועדין לקלקל, וכל שכן במומר להכעיס שיתנכל לנבל והרואה לא ידע ואשם, ותנא בברייתא לכתחלה קאמר דמוסרין להן, הלכך ודאי לאו באוכל להכעיס מיירי כנ"ל, ומשום הכי דחקה להעמידה כרב ענן ולאוקמה ולא קיימא הא דרב ענן, דהא איתותב לקמן מברייתא דמכם ולא כלכם. הילכך ברייתא כרבא מיתניא והויא סייעתיה, והלכתא כוותיה.

6 כללא דנקטינן מהני שמעתתא. הכל שוחטין לכתחלה, ואפילו שאין ידועין לנו שיודעין הלכות שחיטה, כדקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחים, כדאמר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, וסוגיין לקמן חולין ב נמי לכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וכדאמרינן בבבא מציעא כד, ב גבי רבי חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא ברבי יוסי הגלילי, ואמרינן נמי לקמן שם היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומיהול היכא דאיתיה קמן, בודקין אותו כדעת הגאון ז"ל, ואין לזוז מהן וסברתן תורה שלנו שלמה היא, ולשאינן מוחזקין גם כן מוסרין לכתחלה חזקה מומחין ומוחזקין הן, ואפילו הוא לפניו אין צריך לשאלו אם נתעלף אם לא דלעלופויי לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ן ז"ל מדאמרינן לעיל חולין ג, ב גבי מומחין דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, אלמא אלמא לא חיישינן לה כלל, דעילוף בבן דעת אינו מצוי כלל. והרמב"ם ז"ל פ"ד שחיטה ה"ג שכתב שלא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפנינו פעמים רבות, חומר הוא שהחמיר ליראי חטא, ונכון הוא לחוש בזה לכתחלה. והיכא דאינו מומחה דיודעין בו שאינו יודע לומר הלכות שחיטה ושחט, אסור לאכול משחיטתו, וכדאמר רב יהודה לקמן חולין ט, א כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו שחט לפנינו ב' או ג' פעמים ושחט, שפיר אין סומכין על זה, וכדאמר התם כיון דלא גמיר זימנין דשהה ודרס ולא אדעתיה, ואפילו נבדק ואמר שלא שהה ושלא דרס ושלא החליד, אין סומכין עליו בכך, דכל מלתא דלא רמיא עלה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה. ומיהו באחרים רואין אותה מתחלה ועד סוף, אוכלין משחיטתו, וכדאמרינן לקמן חולין יד, א אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואקימנא לה בדלא גמיר, ואפילו שחט קמן חד סימן שפיר לא אמרינן כיון דהך שפיר שחוט אידך נמי שפיר שחוט, דזמנין דשהה ודרס ולא אדעתיה. ונראה דבעומד על גביו מותר למסור לו לכתחלה, דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאינהו אינן יודעין לאמן את ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל, אבל בן דעת אף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה רוב מעשיו מתוקנים הן, והילכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתין. ולענין קטן אם אינו יודע לאמן את ידיו לשחיטה, אף על פי שיודע הלכות שחיטה, אין מוסרין לו לכתחלה ואפילו באחרים רואין אותו, וכדאמרינן בגמרא יב, ב שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה, ופירש רש"י ז"ל אפילו באחרים רואין אותן דמועדין הן לקלקל תמיד, ואם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה, דתנן לעיל חולין ב, ב וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, וכלהו אמוראי סברי דאחרש שוטה וקטן נמי קאי, וקטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו, כלומר אוכלין משחיטתו שמוסרים לו לשחוט לכתחלה, ודוקא בשאחרים עומדין על גביו כדאוקמא רב הונא בסוכה מב, ב דאמרינן אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. וקטן שאינויודע לאמן את ידיו, אפילו להתלמד אין מוסרין לכתחלה באין אחרים עומדים על גביו לשחוט, משום הרואין שמא יחשבו כי הוא כשר אצל שחיטה וימסור לו ויאכל, והוא לא ידע שלהתלמד מסרנו לו ויסמוך עליו ואשם. וחרש ושוטה אין מוסרין להן לכתחלה אפילו באחרים רויאן כדין קטן, ואפילו להתלמד באין אחרים רואין, ואם שחטו ואחרים רואין אותם מתחלה ועד סוף שחיטתן כשרה. ושחיטת כותי אסורה לעולם כשחיטת נכרי, שכבר נמנו עליהם ועשאום נכרים גמורים, כדאמרינן לקמן חולין ה, ב ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד שחיטה ה' ט"ז אם הוא מומחה בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו כדינא דכותים קודם שנמנו עליהם ואסרום. וישראל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו, כדרבא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואפילו בשאין ישראל עומד על גביו ובודקין סכין גם כן אחריו היכי דאיתיה לסכין, ואין סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה לא בסכין ולא בבדיקת סימנים, דאיהו אינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות, אלא בדליתיה לסכין או דלא אפשר למבדק בסימנין אנו סומכין עליו שאינו מקלקל השחיטה במתכוין, וחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה אלא אם כן נתכוון בכך, או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח בשעת שחיטה, ואם לא שחט רוב הסימנים חוזר הוא קודם שיעור שהיה ושוחט וגומר את שחיטתו. וכבר אמרינן דהוא אינו מניח את הכשר ואוכל את האיסור במקום שאין טורח. ויש מי שאומר שאם בא לשחוט בהמות הרבה, בודק לו ישראל סכין בין כל אחד ואינו סומך על בדיקתו שבין בהמה לבהמה ואה ואם לא בדק לכתחלה לא ישחוט, ואם לא בדק בין בהמה לבהמה ונאבד הסכין, אף על פי שהוא אומר שבדקו ונמצא יפה, לדעת מי שפירש למטה לדברי רב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, דבדיקת הסכין חובה היא, וכדמשמע לשון מצריך, אלו כולן משניה ואילך פסולות דאין סומכין על עדותו, אלא שיש לומר דרב כהנא לא מצריך בחובה קאמר, אלא עצה טובה כדי שלא יפסיד בהמות הרבה, הכי נמי היכא דליתיה לסכין סומכין עליו לא מחמת עדותו אלא דאמרינן אוקי סכין אחזקתו, וכמו שנכתוב שם במקומו בסיעתא דשמיא, וכן כתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק, ואם לא שחט רוב, חוזר וגומר, כדי שלא יהא שם שיעור שהיה, שכל מי שאינו שוחט רוב בודאי אינו מומחה לשחיטה, והלכך אף מומר זה כיון דבעי למשחט בהיתירא בודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב, ועוד כתב דנראה שאפילו בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק הסכין ונתן לו, ואם אבד הסכין דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ונאבד הסכין קודם הבדיקה. ומיהו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקנו לו סכין. אם ישנו לסכין בודקין אותו, ואם נמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו או שנאבד הסכין אסור לאכול משחיטתו, דמטרח לא טרח ודילמא בסכין פגומא שחט. אלא שיש לדקדק בזה היכא דנמצאת סכינו יפה אם צריכין אנו לדעת באמת שהסכין שנמצאת בידו עכשיו באותו סכין הוא ששחט אם לאו, ובודאי משמע דאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו שתים שלש בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך, כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו, מימר אמרינן דבודאי בסכין זו שבידו שחט האחרות, אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט, ואנן שואלין אותו במה שחט, והראה לנו סכינו, ונמצאת יפה, לא נסמוך עליו, כי שמא בסכין פגומה שחט דמטרח לא טרח אלא שלאחר השחיטה נזדמן לו זו שהיא בדוקה, או דלמא כיון דסכין בדוקה יוצאה מתחת ידו, חזקה מעיקרא נמי בידו היתה ובה שחט, ואולי יש להכריע כלשון זה האחרון, מדאמרינן לעיל אלא אישראל מומר הכי דמי, אי דאיתיה לסכין לבדוק אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחט, מדקאמר אי דאיתיה או דליתיה ולא קאמר אי דידעינן באיזו סכין שחט ואיתיה קמן, משמע דכל אימת דנפיק קמן מתותי ידיה אין חוששין שסכין ששחט בה נאבד וזה אחר הוא. ומיהו דוקא בשעה או בשתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק ליקח, אבל כשהיה לו פנאי גדול יום או יומים בזה ודאי לא נסמוך על דבריו כלל, כך הדעת נותנת, אלא שיש להחמיר בדבר. ומומר לנבלות להכעיס לכתחלה לא ישחוט, ואפילו בבודק סכין ובישראל עומד על גביו, דכיון שהוא מתכוין להכעיס מתנכל הוא לנבל ואפשר דשהה ודרס ולאו אדעתיה, וטפיה גרע אצל שחיטה מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להן לכתחלה, וכמו שהוכחנו למעלה. ומיהו אם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף ונמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואינה כשחיטת נכרי, דישראל הוא אלא שמורד במצוה זו. ומומר לדבר אחד כגון מומר לערלות או לאחת מכל מצות ה' חוץ ממומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא שוחט בינו לבין עצמו, ואפילו בלא בדיקת סכין וסומכין עליו בשחיטה לגמרי, וכדתניא לקמן חולין ה, א הכל שוחטין ואפילו ערל, ואוקימנא לה במומר לערלות. אל הרב רבי משה בר מימון ז"ל פ"ד שחיטה ה' י"ד כתב, ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה, הרי זה שוחט לכתחלה, וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואחר כך יתנהו למומר זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. נראה מתוך דבריו שהוא מפרש הברייתא כולה דקתני הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר בישראל בודק ונותן להם דומיא דישראל מומר. ועוד למדנו מדבריו דאף על גב דקיימא לן בשאר אנשים דעלמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, בישראל מומר לא נסמוך על הרוב בין שיהא מומר לאכול נבלה לתאבון בין מומר לאחד מן העבירות. וקצת יש מן התימה בדבריו בזה, שהרי רבא ורב אשי ואביי לא הזכירו מומחה כלל אלא עומד על גביו או יוצא ונכנס או בודק סכין, אבל מומחה לא הזכירו כלל, ורבינא לבד הוא שהזכיר באוקימתא דמתניתין הכל מומחין שוחטין, ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחה אין שאין מומחה לא קסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלמא אפילו לרב אשי דמוקי מתניתין בישראל מומר לאכול נבלות לתאבון רוב מצויין מומחין הן קאמרינן ביה ואין צריך בדיקה תחלה אלא כשאר אנשים, שאם לא כן היה לו לרב אשי לפרש באוקימתיה בודק סכין ונותן לו והוא שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, ויותר שרב אשי סומך בשאר אנשים שהן מומחין מן הסתם ואין צריכין בדיקה, היה לו פרש כאן שהוא צריך בדיקה כדי שלא נטעה לומר דגם זה כאחד מן האחרים שאנו אומרין עליה מן הסתם שהן מומחין. עוד כתב הרמב"ם ז"ל שם ה' ט"ו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור, זו חזקה על כל ישראל אפילו הרשעים מהם. ומומר לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה כולה ושחיטתו כשחיטת נכרי, ורב ענן דאמר משמיה דשמואל דשחיטתו כשרה היא, איתותב, ואפילו דיעבד ואפילו ישראל עומד על גביו ובודק סכין ונותן לו שחיטתו נבלה כשחיטת נכרי, וכן שחיטת מין ישראל שכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כנכרי ושחיטתו נבלה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם. ואם הוא מין שנעשה כומר לעבודה זרה אין צריך לומר ששחיטתו נבלה שאף בהנאה היא אסורה, כי מתוך שהוא אדוק בעבודה זרה שחיטתו לע"ז ואסורה בהנאה, וכדתניא לקמן חולין יג, א שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים, ובמין ישראל מיירי, מדקתני בניו ממזרים. ונשים ועבדים אם הן מומחין שוחטין לכתחלה בינם לבין עצמם, ובודקין סכין לעצמן ושוחטין, וכדתנן בזבחים לא, ב שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאין, והא דקתני לה בדיעבד שהשחיטה כשרה, הא אמרינן בפסחים ובזבחים שם דמשום טמאים דקתני בהדייהו קתני בדיעבד, דטמאים לכתחלה לא, שמא יגע בבשר, אבל נשים ועבדים אפילו לכתחלה נמי, ומדלא קתני והוא שאחרים עומדים על גביהן שמע מינה דכשרים הן אצל שחיטה לגמרי כגדולים בני דעת ומומחין, והכי נמי משמע ממתניתין דקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא קתני חוץ מן הנשים וקטנים, שמע מינה דנשים בכללא דרישא איתנהו דהכל שוחטין ואפילו נשים.